מאמרים

 
 

 

BODY LOGIC VS BODY WISDOM

עתידה שלה פיזיותרפיה המנואלית, האם לא פספסנו משהו?

בשנים אחרונות ניתן לראות כיוונים בהם מתפתח תחום הפיזיותרפיה. אחת הדוגמאות הבולטות היא הקונספט הביו-פסיכו-סוציאלי אשר בזמן אחרון מאורר בי מספר מחשבות והייתי רוצה לחלוק אותן איתכם.

1. ראשית עליי לומר שאני בעד המודל משום שהוא מאפשר לנו "לצאת מהקופסה". להבין את המערכת ניתן רק אחרי שאנחנו יוצאים ממנה ומסתכלים עליה מבחוץ. זו הסיבה שהסתכלות רחבה יותר מאפשרת לראות דברים חדשים, לזהות תבניות חדשות ולהבין תהליכים שקשורים אחד לשני.

בעצם, אין בזה שום דבר חדש משום שההגדרה של "בריאות" היא כאמור, מצב של רווחה גופנית, נפשית וחברתית מושלמת ולא רק היעדר מחלה. ההגדרה נוסחה על ידי ארגון הבריאות העולמי (WHO), עוד בשנת 1946.

2. הצורך להרחיב ולצאת מהקופסה נובע כנראה מכישלון ו/או אי סיפוק מהמקום בו אנו נמצאים כיום. וכאן ארצה להרחיב מעט.

הרפואה כולה הולכת כיום לכיוון של התעמקות והתמחות. לא דיי בכך שיש אורתופד שמתמחה בבעיות אורתופדיות, קיים אורתופד שמומחה באופן ספציפי למפרק הברך. ניתן להעמיק עוד יותר ולמצוא אורתופד מומחה לברך שמתמחה בניתוחי ארתרוסקופיה ולעומתו, אורתופד מומחה לברך שמתמחה בניתוחי החלפת מפרק. זוהי דוגמא אחת מני רבות. ההתמחות והתעמקות מכניסות אותנו עוד יותר עמוק אל תוך המערכת ללא יכולת לראות את התמונה בצורה רחבה יותר. בסופו של דבר הרפואה היום היא סימפטומאטית ומכוונת לכיבוי שריפות מבלי להבין מהי או מהן הסיבות שגורמות למחלות השונות. השגשוג וההצלחה של הרפואה עדיין קיימים משום שהתעשייה הזו (שמגלגלת מיליארדים) משתמשת ב"כלים כבדים" – תרופות חדשניות חזקות יותר ויותר, ניתוחים וטכנולוגיות חדשניות המתפתחות משנה לשנה.

הפיזיותרפיה כחלק מהרפואה הקונבנציונלית הייתה הראשונה להרגיש שייתכן והכיוון הזה אינו נכון.  אין כלים כה חזקים שיכולים להשפיע עד כדי כך ברמה של סימפטום. גלים קצרים' US, ואינטרפרנשיאל כבר לא כל כך יעילים למטופלים שלנו ואין לנו לאן להתפתח בכיוון הזה. ניסיון להתאים טיפול מנואלי למטופלים מסוימים על פי קלסיפיקציות וקטגוריזציות שונות לא הצליחו עד כה. על זה מדבר פיטר אוסליבן (Peter O'sullivan) כאשר הוא מציע להסתכל על המטופל במבט רחב יותר ולאמץ את המודל הביו-פסיכו-סוציאלי.

אני, כפיזיותרפיסט מנואלי, שואל את עצמי האם זהו הכיוון הנכון? האם מיצינו את כל האופציות לפני שאנחנו פונים והולכים לכיוון שהוא לא ממש שלנו? אנחנו לא מוסמכים לתת טיפולים בכיוון הזה, ולהיות רק המאבחן ולאחר מכן להפנות הלאה למטפלים אחרים לא ממש מתאים לי.האם לא הרמנו ידיים מוקדם מדי?

אני מכיר את פיטר אוסליבן כאיש מבריק, חוקר מקצועי ובעל זוג ידיים מצוינות של מנואל-תרפיסט. עם זאת, עצם העובדה שאחד החוקרים המובילים בעולם הרים את הידיים הנפלאות שלו לא אמור לגרום לנו לוותר על המקצוע שלנו. חשוב לי לחזור ולהגיד שאני חושב שהמודל הביו-פסיכו- סוציאלי הוא נכון והוא העתיד של תחום הרפואה, אולם לא של הפיזיותרפיה בלבד. אנו הפיזיותרפיסטים אמורים להישאר בתחום וברמה שלנו – ברמת ה"פיזיו" או ה"ביו" אם תרצו.

3. אז מה לעשות? לחבר בין סעיף 1 ו2. כן לצאת מהמערכת שאנו נמצאים בה, אבל לא ללכת רחוק מדיי. פעם לפני עשרים שנה, בזמני כסטודנט, טיפלנו איפה שכואב. בבעיות ברך טיפלנו בברך. עם הזמן הגענו להבנות, שמפרק הברך הוא רק קורבן שמושפע מאזורים אחרים כמו כף הרגל, הירך או הבטן.

זהו השלב הראשון של יציאה מהקופסה – ממקור הסימפטום, לגורמים תורמים במערכת שריר ושלד.

וזה עובד. כל פעם שאנחנו מתרחקים מאזור הסימפטום ומצליחים לטפל ולשפר תפקוד באזור של הגורם התורם מקבלים תוצאות מגניבות.

עדיין לא מיצינו את השלב הזה. הבנת הקשר בין האזורים השונים בגוף הוא קריטי ולא מספיק מופנם ונחקר על ידי פיזיותרפיסטים.

אז מה הוא השלב הבא? אוסליבן קופץ ישירות לפסיכו ומשם לסוציו. אולי פספסנו משהו? האם מיצינו את הכול בשלב של ה"ביו"?

בואו נסתכל על הגוף שלנו. האם יש בו רק מערכת שריר ושלד וזהו? אחרי זה באה הנפש עם כל ה"פסיכו" שלה? אולי קיימות בנוסף מערכות אחרות? אולי קיים ביניהן ובין המערכות הנ"ל קשר? למה אנחנו לא לוקחים בחשבון מצב של מערכות אחרות בגוף?

שאלתם את עצמכם למה בדיוק אנחנו שואלים על בריאות כללית בראיון החולה? יש לנו מה לעשות עם המידע הזה?

לא מעט יגידו שלא. זה לא שלנו – זה של הרופאים. בסופו של דבר, הגוף לא מחולק לפי התמחויות ברפואה. מצב של מערכות אחרות לא מעניין אותנו כי אנחנו לא רגילים לחשוב בכיוון, כי לימדו אותנו מרצים מסוימים, בכיתות מסוימות ואולי אפילו בבניינים מסוימים. "איך זה יכול להיות קשור? נו באמת.." -  זה מה שאני שומע מהמטופלים ולעיתים גם ממטפלים. התשובה שלי - ועוד איך! זה השלב הבא ההגיוני שאנחנו צריכים לעשות בכדי להבין את כל הרכיבים של הגוף לפני שעוברים יותר רחוק. יותר מזה, אולי המרכיב החסר יסביר לנו את הקשר שבין המוח לבין מערכת שריר שלד דרך מערכות פנימיות.

כיום, מתפתחים כיוונים חדשים ברפואה, למשל נוירו-גסטרואנטורולוגיה (  Neurogastroenterology & Motility) אשר מנסים להסביר את הקשר בין המוח למערכות ואברים פנימיים. מצד שני, חקר של רפלקסים ויסצרו-מוטוריים מסביר השפעה של מערכת ויסצרלית על שרירי הגוף. תקישו את המושגViscero-Motor Reflex בפאבמד, ותציצו על מאמרים בנושא. כנראה שהעובדה שאוסטופטים מטפלים באברים פנימיים כבר עשרות שנים לא מספיק משכנעת. חשבו על זה – הכליה למשל, עושה מרחק של כקילומטר שלם ביום, גם אם האדם לא זז מהמקום, עקב תנועתיות של הסרעפת. כנראה שהתנועתיות הזו חשובה לה ואם היא תאבד אותה יפגע גם תפקודה. לכל איבר יש חופש תנועה מסוים המאפשר לו תפקוד אופטימאלי. חופש התנועה הזה נובע ממצב של רצועות, פסציות ושרירים, וזה כבר חומר שאנחנו רגילים לעבוד איתו.

בסופו של דבר, אנחנו לא מטפלים בכיב קיבה או בשחמת הכבד. מטרת הטיפול היא לנטרל את ההשפעה של האיברים הפנימיים על מערכת שריר-שלד, על ידי מתן מנח ותנועתיות אופטימאלית לאותו האיבר.

לפני שמנתקים ידיים מהמטופל, נסו כיוונים נוספים...

אלכס ספיר,

פיזיותרפיסט

סלע פיזיותרפיה

 קורס ויסצרה
 
 

 

גרסה להדפסה גרסה להדפסה       שליחה לחבר שליחה לחבר